פס"ד בתביעה לדמי שימוש ראויים שהגיש התובע כנגד הנתבעת, גרושתו

עניינו של פסק הדין אשר בפני הוא הכרעה בתביעה לדמי שימוש ראויים שהגיש התובע כנגד הנתבעת, גרושתו.

הרקע ותמצית טענות הצדדים

1.         התובע והנתבעת היו נשואים זל"ז והתגרשו ב-23.05.2000 (ראה עמ' 9 לפרוטוקול הדיון שורות 1-2).

2.         התובעת והנתבעת היו בעלים של הזכויות בדירה, ב....., הידועה כחלק מחלקה ... בגוש ... (להלן- "הדירה").

3.         ביום 19.01.2009 נחתם בין הצדדים הסכם שקיבל תוקף של פסק דין (ראה תמ"ש(ת"א) 95714/98) אשר הוגדר ע"י ב"כ התובע כ" הסדר כולל וממצה לעניין פירוק השיתוף בדירת בני הזוג, מדובר בהסכם שגובש לאחר שעות רבות של עבודה עם עוה"ד וגם עו"ד קודמת שהייתה בתיק, מדובר בהסכם מודולרי מובנה שהזמנים של פירוק השיתוף בו חופפים לעניין העלאת הטענות בדבר דמי השימוש הראויים" (ראה עמ' 5 לפרוטוקול בתמ"ש 95714/98).

4.         במסגרת ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין, מונו ב"כ הצדדים להיות כונסי נכסים כדי לבצע את פירוק השיתוף בדירה וחלוקת תמורת המכר בין הצדדים.

5.         לטענת התובע, לאחר חתימתו ואישורו של ההסכם למכירת הדירה וקבלת חוות דעת השמאי, ניהלו הצדדים מגעים לרכישת חלקו של האחד ממשנהו, אך הדבר לא צלח, וכך "... חלפה תקופת הזמן (שישה חודשים) שנקבעה בסעיף 2 להסכם, בה התאפשר לצדדים עצמם לנסות ולמכור את הדירה מבלי שהדבר הניב כל פרי".

6.         לטענת התובע, בשל הזמן הרב שחלף היה צורך בקבלת שומה מעודכנת באשר לשווי הדירה, ולפיכך צירפה שומה עדכנית לכתב התביעה. התובע ניסה לשכנע הנתבעת, כי הוא יוציא הוצאות הכרוכות בפרסום הדירה ויקבל החזר מתוך המכר אך הנתבעת סירבה לחתום.

7.         לטענת התובע, מאז חתימת ההסכם ואישורו, הנתבעת מתגוררת בדירה ועושה בה שימוש מבלי לשלם לתובע דבר בגין זכויותיו בדירה.

8.         עפ"י חוות הדעת שצורפה לדירה, גובה דמי השכירות/ דמי השימוש בדירה עומדים על סכום של 4,000 ש"ח לחודש, ולפיכך תבע התובע מן הנתבעת את מחצית הסכום, סך של 2,000 ש"ח לחודש החל מפברואר 2009 ועד מועד הגשת התביעה, היינו סך כולל של 78,000 ש"ח.  כן תבע התובע סכום של 2,000 ש"ח לחודש בגין כל חודש שלאחר הגשת התביעה ועד למכירתה או השכרתה לצד ג'.

9.         מנגד, כפרה הנתבעת בהגנתה בטענות התובע בתביעתו.

10.        לטענת הנתבעת "... בתביעה זו אין מתום, היא לא נועדה לתקן עוול.  היא לא נועדה להיטיב נזק, כל מטרתה להטריד, להציק ולהפעיל על הנתבעת לחץ פסול.  מדובר בתביעת סרק, שלא הייתה צריכה לבוא כלל לאויר העולם, מדובר בתביעה שעצם הגשתה עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט..."

11.        לטענת הנתבעת, התובע הפר באופן בוטה את הסכם הגירושין וגרם לה נזק משני רב, הוא לא העביר שליש מתגמולי הביטוח כקבוע בסעיף 7.2 להסכם הגירושין, הוא לא עמד בהסדרי הראיה כקבוע בסעיף 5 להסכם הגירושין,  והוא לא סייע ו/או עזר כלכלית בטיפול בבתם של הצדדים אשר אובחנה כאנורקטית ונזקקה לאשפוזים רבים.

            הנתבעת הוסיפה כי בכל הקשור לענין הדירה סכומי התביעה מופרזים.

12.        הנתבעת הוסיפה בהגנתה, כי על פי הדין, הזכאות לדמי שימוש נובעת רק אם הוכחה "אשמתו" של הצד שמחזיק בדירה באופן בלעדי, באופן שלא מונע מן הצד האחר את השימוש בדירה, לטענתה של הנתבעת, היא "... מעולם לא מנעה שיתופו של התובע בדירה, נהפוך הוא... אף נטלה על עצמה את כל התחייבויותיו לתשלום הוצאות החלים על הנכס מיום הגירושין ועד ליום נוכחי זה, לרבות התקופה לאחר מתן צו פירוק השיתוף...".

13.        לטענת הנתבעת, תביעת התובע הוגשה בחוסר תום לב, שכן בין היתר, התובע לא גילה ובמכוון, כי "... הסיבה לאי ההצלחה במכר הדירה, נעוץ בסירובו המוחלט של התובע להכיר בחובותיו הרבים אשר פורטו לעיל כלפי הנתבעת וליתן מענה לגביהם ביחס לסכום התמורה אשר יתקבל במכר הדירה...".

14.        אשר על כן, ביקשה הנתבעת לדחות התביעה נגדה.

דיון